כל דעביד רחמנא לטב עביד

כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד הוא ביטוי ארמי שמשמעו: “כל מה שעושה הקב”ה – לטובה הוא עושה זאת” .

ביטוי זה מתאר אמונה אבסולוטית בכל מעשיו של הקב”ה שהם נועדו לטוב, אף אם בראיה עכשווית נראה שהם רעים, וכן מתאר ביטוי זה ביטחון מלא בכל הנקרה בדרכו של האדם.

מקור הביטוי 
מקורו של הביטוי הוא בתלמוד , שם מובא סיפור על רבי עקיבא שכאשר הלך בדרך והגיע לעיר אחת ותושביה סירבו לארחו, אמר לעצמו: “כל מה שעושה הקב”ה לאדם – זה לטובתו”;

הלך רבי עקיבא ונשכב לישון בשדות. היו עמו תרנגולת (להעיר אותו מהשינה), וחמור (לשאת משאות) ונר (כדי ללמוד בלילה). באה רוח וכיבתה את הנר, וחתול שאכלה את התרנגול, ואריה שטרף את החמור. רבי עקיבא הגיב בסיסמה “כל מה שעושה הקב”ה – לטובה”. באותו לילה בא גדוד רומאי לעיר, פשט עליה ושבה את בני העיר, ובכך הוברר לו שכל המקרים המצערים הללו – היו לטובתו.

רש”י מוסיף ואומר ש”אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי”.

בהתאם לדברי התלמוד, נפסק בשולחן ערוך: “לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד”. פסיקה זו עוררה את תמיהתם של הפרשנים, מהסיבה שספר השולחן ערוך עוסק יותר בענייני הלכה ופחות בענייני השקפה, רבים מהם ראו בכך את הנחיצות של השימוש באידיאה זו ביהדות עד כדי כך שהיה צריך לחרוג מהקו המנחה של ספרו כדי לכתוב זאת


נחום איש גמזו 

בשירת האזינו בספר דברים נכתב “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא”.

על פי התפיסה המתוארת בפסוק כל מעשי האל מושלמים, ולא יוצא ממנו חוסר צדק ועוול. בתלמוד מסופר כי מקור שמו של התנא מהדור השני של התנאים נחום איש גמזו היה מפני שהייתה לו אמונה תמימה, ובכל מה שאירע לו הוא היה אומר “גם זו לטובה”. בימינו קיבל הביטוי שינויים נוספים: הכל לטובה, הכל דבש.

כדוגמה לאירוע שקרה עם נחום איש גמזו (בתרגום מארמית)::

פעם אחת רצו לשלוח דורון לבית הקיסר. אמרו: ‘מי ילך? נחום איש גמזו, שמלומד הוא בנסים’. שלחו בידו סל מלא באבנים טובות ומרגליות. הלך וישב במלון אחד. בלילה קמו אנשים מהדירה ולקחו את תוכן הסל ומילאו אותו בעפר. כאשר הגיע לשם פתח את הסל וראה שהוא מלא עפר. עמד המלך להרוג את כולם ואמר: ‘היהודים צוחקים עלי’.

אמר (נחום): ‘גם זו לטובה’. בא אליהו ונדמה כאחד מהם. אמר לו: ‘אולי הוא עפר מעפרו של אברהם אביהם, שכאשר זורקים אותו על האויבים הוא הופך לחצים, כמו שכתוב (ישעיהו מא): יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו?’. הייתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש. ניסו את העפר וכבשו אותה.

עלו לבית הגנזים ומילאו את הסל שלו אבנים טובות ומרגליות ושלחו אותו בכבוד רב.

כשהגיע לאותו מלון אמרו לו: ‘מה עשית שנתנו לך כזה כבוד?’

אמר להם: ‘מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם’. הרסו את הבית והביאו את עפרו לקיסר. אמרו לו: ‘העפר שהביאו לכאן, משלנו הוא’. בדקו אותו ולא מצאו בו דבר, והרגו את אותם האנשים.